הכ"ד מרשיעה בעבירות חבלה בכוונה מחמירה התפרצות למקום מגורים ועוד

הקדמה :

במסגרת כתב אישום מתוקן מיום 23/12/07 (להלן: "כתב האישום"), יוחסו לנאשם העבירות הבאות:

1.             חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329(א)(1) + (2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.             התפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 405 + 406(ב) + 408 לחוק העונשין.

3.             חבלה במזיד ברכב - עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

4.             החזקת סכין שלא כדין - עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

תמצית כתב האישום :

מכתב האישום עולה כי בין הנאשם לבין רועי דמרי (להלן: "דמרי") התגלע סכסוך על רקע חשדו של הנאשם כי דמרי מקיים קשרים עם אשתו. על פי כתב האישום, ביום 14/9/07 בשעה 4:30 לאחר חצות, בשעה שדמרי ישן, שבר הנאשם את התריס בחלון הסמוך לדלת הכניסה לביתו של דמרי ברח' מבוא אמנה 1 בקריית שמונה (להלן: "הבית"), נכנס לתוך הבית ללא רשות ובאמצעות סכין דקר את דמרי דקירה אחת באזור העכוז וחמש דקירות נוספות ביד ובשתי הרגליים, תוך כדי מאבק ביניהם. עוד עולה מכתב האישום כי לאחר מכן חתך הנאשם את צמיגי הגלגלים ברכבו של דמרי, אשר חנה מחוץ לבית.

גדר המחלוקת :

הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום והעלה טענת אליבי לפיה בזמנים הרלוונטיים לאירועים נשוא כתב האישום שהה בביתו יחד עם אשתו דאז, אם כי הודה שקודם לאירוע, מוקדם יותר באותו יום, שהה בביתו של דמרי.

יוצא אפוא כי לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים נסבה אודות שאלת זהות מבצע העבירות נשוא כתב האישום.

שאלת זיהוי הנאשם - כללי :

הנטל להוכיח זהותו של מבצע העבירה - ובמקרה דנא הנטל להוכיח כי הנאשם הוא אשר ביצע את העבירות נשוא כתב האישום - מוטל על שכם התביעה.

ראה לעניין זה י' קדמי , על הראיות , חלק שני, עמ' 1017 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003) (להלן: "קדמי"):

"זהותו של הנאשם כמבצע העבירה הינה מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית ובתור שכזו התביעה נושאת בנטל הוכחתה, על התביעה להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה במידה שלמעלה מכל ספק סביר."

השאלה העיקרית העומדת במחלוקת בתיק זה נוגעת, כאמור, לשאלת עצם זיהויו של הנאשם כמבצע העבירות.

על פי הדין הפלילי אין מניעה לקבוע את זהותו של נאשם כמבצע העבירה על פי עדות יחידה של עד מזהה ללא צורך בתוספת ראייתית (ע"פ 3595/06 עמאר דבאש נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (3) 4781 (2006); ע"פ 420/81 עמרם כהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 29 (1982); קדמי, עמ' 1017 ועמ' 1029), ובלבד שבית המשפט היה ער לכך שעדות יחידה בפניו ועדות זו נבחנה בקפידה מיוחדת (ע"פ 4384/93 אילן מליקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 1988 (1994)).

יחד עם זאת, כאשר עדות הזיהוי היא יחידה וכאשר נסיבותיה אינן מאפשרות לסמוך על הזיהוי בוודאות מספקת, נתקשה לבסס את ההרשעה על עדות זו לבדה (ע"פ 3595/06 עמאר דבאש נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 4781 (2006); קדמי, עמ' 1029).

באשר לזהירות לה מחויב בית המשפט בבואו לבחון עדות ראיה במסגרתה מזוהה אדם כמבצע העבירה נאמר בע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (4) 221 (1993) (להלן: "פרשת דמיאניוק") כדלקמן: